לשתות פחות

אלכוהול

 

 

 

 

 

 

במאה שנים אחרונות הולכת ומתחזקת ההכרה שאלכוהוליזם הוא לא פגם מוסרי אלא מחלה גופנית ובמידה מסויימת גם פסיכולוגית. “אלכוהוליסטים אנונימיים” מוסיפים גם נתבח נוסף – מחלה רוחנית.

כשרוצים להיות  מדויקים, מגלים שקיימים סוגים שונים של אלכוהוליזם. בחלק מאלכוהוליסטים לסביבה ולהיסטוריה האישית היה תפקיד חשוב. לאחרים היה הרקע הגנטי. לקבוצה השלישית אלכוהול שיחק תפקיד של טיפול עצמאי בדיכאון וחרדה והקבוצה הרביעית היא שתייה כפייתית ובלתי מרוסנת אך לא כל יום אלא פעם בתקופה של שבוע/חודש. נראה שהטיפול בתת סוגים של המחלה הזאת שונה, מהלך שונה והפרוגנוזה שונה.

אלכוהוליזם הוא אחת מהמחלות המסתוריות בזכות שתי סיבות עיקריות:

1- מורכבות של השפעה של אלכוהול על המוח. אלכוהול חודר למוח שלנו ו”לוחץ על כפתורים” – קולטנים המפעילים תהליכים רגשיים ושינוי עמוק בתודעה. במובן זה אדם עובד כמכונה כימית – חשמלית. הקולטנים משחררים במוח חומרים שיכולים לגרום לתענוג, עוררות או רוגע וגם דיכאון וחרדה. רוב הסמים גורמים במוח לפעולה אחת עיקרית. אלכוהול לעומת זאת גורם למוח להפריש חומרים שונים, ביניהם אלו הגורמים לעוררות, הרגעה, תענוג, ריכוז, ריגוש ושינוי תודעה גם יחד.

2- בתרבות שלנו שתיית אלכוהול לעתים מקובלת כנורמטיבית ובאמת היא לא כל כך מזיקה: קידוש בשבת בדרך כלל לא גורם להתפתחות מחלת האלכוהוליזם. יש אנשים רבים ששותים במתינות. הגבול הדק בין שתייה בעייתית לשתייה לא בעייתית קשה לזיהוי והגדרה.  אלכוהול לא נאסר לשימוש. אנחנו לא אומרים לאלכוהוליסט שאלכוהול – חומר אסור אלא אומרים שאלכוהול אסור לו כי הוא פוגע בו באופן מיוחד.

אלכוהוליזם מוגדר כמצב בו אדם לא שולט בשתייה. הוא שותה בכמויות בעייתיים למרות שזה מזיק לו ולא מסוגל להימנע מזה. הוא לא בוחר את זה. זה קורה לו. הוא מכור.

במאמר הזה אני לא מתייחס לאותם אלכוהוליסטים שיש להם בעיה תורשתית, שתיינות מגיל צעיר מאוד או בצורה מוגזמת ביותר. אני לא מדבר על אנשים חולים מאוד עם היסטוריה מכבידה של אשפוזים חוזרים שהרסו את הבריאות, אבדו מקום עבודה ומשפחה.  לכל אלו אין ישועה מלבד הינזרות מוחלטת מאלכוהול עד סוף ימיהם.

אני מדבר על האנשים שהתחילו לשתות יותר מאוחר. אנשים אלו ללא תורשה כבדה של התמכרויות או מחלות נפשיות, הם עדיין יחסית בריאים. הנזק העיקרי אצלם בינתיים הוא נזק למשפחה, לקריירה ולדימוי עצמי. הם די נורמטיביים. עובדים. הם אוהבים לשתות אך לעתים קרובות מרגישים שהשתייה יוצא מכלל שליטה. החברים אומרים להם שהם מגזימים בשייה וזה נכון – הם ישתו בכל הזדמנות.  הם מרגישים מכורים אך לא רוצים לקרוא לעצמם מכורים. הם לא מוכנים לעשות צעדים קיצוניים.

אנשים כאלה רבים. הם לא רוצים לשייך את עצמם לקבוצה הלא נורמטיבית. מידת הכחשה לנזק של מצבם שונה מאדם לאדם אך המשותף הוא – הם לא מתכוונים להפסיק לשתות. אולי להפחית אבל לא להפסיק.

גישה כזאת עד לאחרונה הייתה נדחית על ידי הקהילה הטיפולית. הראיון שניתן לשתות מעט ולא ליפול לאבדן שליטה היה פוגע בכלי המרכזי של גמילה- גבול חד משמעי והגדרת שתייה כמעשה אסור. רוב שיטות גמילה מתבססות על הראיון של הינזרות מוחלטת ועל הראיון ששימוש באלכוהול “מחוץ לתחום”.

שיטת אלכוהוליסטים ונרקומנים אנונימיים מאמתת את המכורים עם עובדת חוסר שליטה בהתמכרות. מוכרים ביטויים כמו “חוסר אונים” (כהכרה חיובית באי יכולת לשלוט בסם ובחשיבות של הינזרות ממנו), “נגעת – נשאת”  וכו’.   באמת, אנחנו יודעים שלגבולות ברורים ואף מוחלטים – יכולת אמתית לשמור על המכור משימוש בחומר.

“עם זאת הבטחתי לדבר על יוצאי דופן. כנראה חלק מהמכורים מסוגלים לשמור על רמת שתייה מתונה תחת טיפול תרופתי מיוחד  שמפחית התפתחות או פריצה של של התמכרות  לפחות כל זמן שהבן אדם נוטל את הכדורים “המחסנים אותו נגד אלכוהוליזם. זה ממש בסורה לאותם אנשים שלא הגיעו ליכולת להפסיק.   הכדורים חוסמים במוח את ההשפעה הממכרת של אלכוהול בלי לחסום את ההשפעה המשקרת. אדם נוטל כדור אחד של נלטרקסון או סלינקרו  אך בבוקר או כמה שעות לפני שתייה  ותוך מספר חודשים יכולת לשתות קצת חוזרת אליו. בהמשך חלק מהנוטלים את הכדורים האלה מפסיקים לגמרי שתייה חריפה אך לא בגלל שהם נגעלים מאלכוהול. ההרגשה משתיית אלכוהול כמעט לא משתנה אך ההתמכרות פוחתת. הכדורים האלה בדרך כלל לא גורמים לתופעות לוואי והדבר השלילי שבהם הוא בעיקר המחיר. הטיפול עולה כ- 500 שח לחודש.  הטיפול כרוך במעקב של נרקולוג, (רופא  התמכרויות), קביעת יעדי כמות השתייה וגם טיפול פסיכולוגי נלווה. פרטים  על הרשמה לטיפול בדף של האתר ” הפחתת שתיית אלכוהול“.

 

כתיבת תגובה